שנה.

הבת שלי איננה.

שנה שלמה חלפה מהיום בו עומר שלי מתה ואני עדיין לא מצליחה לעכל שזה נכון.

מחשבות לא סבירות של "היא עוד תחזור אליי" חודרות לי מדי פעם לראש ומנסות להרגיע את מה שאי אפשר להרגיע.

הבת היפה, הקסומה, החכמה, המיוחדת, הרגישה, הנדיבה, המצחיקה והנבונה, המתנה המופלאה שקיבלתי אחרי שנים שדמיינתי איך היא תהיה, ולא דמיינתי שהיא תגיע כל כך מושלמת גם בלי תכנון, כבר שנה לא כאן.

המילים נכתבות או נאמרות, אבל הראש מסרב לקבל את העובדה הזו.

ואולי זה בגלל שלאורך השנה הזו עשיתי כל כך הרבה כדי להנציח את קיומה, כדי שכולם ידעו איזו פיה מיוחדת היא הייתה וכמה העולם הפסיד כשהיא נלקחה.

תליתי תמונות שלה בכל הבית, הדפסתי אלבומים עם תמונות מיום לידתה ועד הפרידה, הזמנתי טבעת חלב אם עם שקית חלב היחידה ששמרתי במקפיא מתקופת ההנקה שלה מסיבה לא ברורה, אך כנראה שלא בטעות.

התחלתי למרוח לק על ציפורניי באופן קבוע אחרי שכל חיי נמנעתי מכך, רק כי היא כל כך אהבה.

קיימנו צילומי הריון אחרי לבטים רבים אבל הצלמת המדהימה שלנו דאגה שעומר תהיה נוכחת גם בהם.

הזמנתי איור מיוחד שמאחד את כולנו יחד, כי תמונה משפחתית אמיתית כבר לא נוכל לצלם אף פעם.

כתבתי ושיתפתי זיכרונות וסיפורים עליה בכל חודש וחודש.

הכנתי אתר הנצחה שלה לכל המילים והתמונות.

אפילו קעקוע של שיבולים חרוט כעת על ידי, כדי שלנצח תהיה צמודה לליבי.

עשיתי כל שביכולתי כדי להנכיח אותה, להשאיר אותה, להחיות אותה, אבל אף אחד מהדברים האלו לא החזיר לי אותה.

ובינתיים, עולם כמנהגו נוהג.

ילדים גדלים, חגיגות נחגגות, חודשים באים וחודשים חולפים והלב שלי ממשיך להיסדק עוד ועוד בכל חגיגה שאת לא חוגגת, בכל טיול שאת לא מטיילת, בכל מסעדה שאת לא אוכלת, בכל מפגש אקראי עם מי שהיו חברותייך הטובות בגן.

אני מסתכלת עליהן אבל רואה אותך. מדמיינת כמה גבוהה היית היום, כמה ארוך היה שיערך. איך השפה שלך הייתה מתפתחת. כמה ידע כבר היית רוכשת?

השינוי שחולף בילדה בת שלוש וחצי לארבע וחצי מרגיש לי כה גדול, אז איך ארגיש בעוד שנתיים? בעוד עשור? בעוד עשרים שנה?

את הפסקת לגדול, אך הכאב בתוכי לא פוסק לגדול אף פעם.

עומרולה שלי, אני לא מאמינה שכבר שנה שלמה חלפה בלעדייך.

שליש מהזמן שזכיתי בך כילדה שמחה ובריאה.

באמת זכיתי להיות אמא שלך.

נתת לי כל כך הרבה בזמן כל כך קצר, ומיום ליום, גם חסרונך מוסיף ללמד אותי דברים על עצמי, על אמהות, על הורות, על משפחה, על אור וחושך, על אהבה, על געגוע.

הגעגוע כל כך קשה.

הידיעה שהיית כאן, שחיפשת וביקשת אותי במגע, במילים, ועכשיו אני נידונתי לחפש אותך לנצח מבלי למצוא.

איך כבר שנה חלפה, איך רק שנה חלפה, הכל עדיין טרי אבל מנגד גם לא.

את איתי תמיד, בכל מקום, בכל זמן.

אני אוהבת אותך כל כך ומקווה שבאיזשהו מקום בעולם את עדיין יודעת.