אין מה למהר

40+3 והיא עדיין בפנים.

היא לוקחת את הזמן, לא ממהרת.

אולי זה טוב. אולי זה אומר שצפויות לנו שנים ארוכות יחד.

עומר מיהרה לצאת, היא מיהרה לעשות הכל.

מיהרה להתרומם על שתי ידיים, מיהרה להתהפך, לזחול, להתפתח. מיהרה לטפס על מתקנים בגינה, לקפוץ, לרוץ, לדבר ולדרוש.

תמיד חשבתי שזה פשוט האופי שלה. נינג'ה קטנה ועצמאית, אבל אולי משהו בתוכה ידע שהיא פשוט צריכה להספיק כמה שיותר. ועל אף 3 וחצי שנים קצרות מדיי, אני באמת מאמינה שהיא הצליחה להספיק לא מעט.

תומי הגיע ב-40+6, וגם אז הוא סרב לצאת ממני והוציאו אותו בניתוח קיסרי. ממש התאכזבתי כי הרגשתי שלא ילדתי, שהוציאו אותו בכוח, ועומר נתנה לי את המתנה הזו של ללדת באמת.

מתנה אחת מיני רבות שהיא העניקה לי.

וגם אחרי ה"לידה" של תומי הוא המשיך לקחת את הזמן.

די מהר קלטתי את השכל המופלא שלו, אבל מבחינה התפתחותית הוא תמיד היה בקצה המאוחר של הסקאלה.

רק כשהגיע לגיל 3 וקצת (אותו גיל בו עומר הייתה כשקיבלנו את האבחנה על המחלה שאילצה אותה להאט את הקצב) פתאום משהו השתחרר אצל תומי והתפוצץ כמו מטאור.

הוא התחיל לדבר ואז לכתוב, לקרוא, לספור, לחשב ועקף את כל מי שסביבו.

היום הוא בכיתה א' ופותר תרגילים של כיתה ג'.

אני קונה לו חוברות כדי שלא ישתעמם בכיתה, וכי הוא ממש אוהב חוברות. ילד סקרן וחכם ורגיש.

כל כך חיכיתי שעומר תגיע לגיל הזה, לראות גם אצלה את ההתפתחות המנטלית הזו שידעתי בכל ליבי שצפויה לה, כמו לתומי. אבל לחיים היו תכניות אחרות עבורנו.

ולמרות הכל, למרות הגידול שהשתלט לה על המוח בלי רחמים ובקצב מהיר ובלתי נתפס, הילדה המופלאה הזו, הנינג'ה הקטנה שלי, לא הפסיקה להילחם וללמוד.

גם בחודשים האחרונים היא עוד הצליחה ללמוד לקרוא ספרות ולספור כמעט עד 20.

בחודש וקצת של ה"האני מון" שלה אחרי ההקרנות היא התעקשה לעשות בעצמה כל מה שיכלה.

לעלות במדרגות, ללכת עם עזרה של יד אחת, לבנות מגדל דווקא עם יד ימין שהושבתה לה ודאגה להסב לכך את תשומת לבנו כדי שנחמיא לה ונתגאה בה. כמה גאים היינו, ועדיין.

אפילו את השיר שלנו בלילה היא לא הסכימה שאני אשיר, היא רצתה לשיר בעצמה, ואני התענגתי על הקול המתוק שלה ששר וידע את כל המילים היפות ולא רציתי שהיא תפסיק לשיר אף פעם.

עכשיו, כשאני מתעוררת בלילות ולא מצליחה לחזור לישון, כשהמחשבות צפות וטורדות, אני מדמיינת אותה שרה לי, שומעת את הקול המתוק והיפה שלה, ורק ככה מצליחה להרגע ולהירדם.

מצחיק איך היא תמיד ידעה לדאוג לי כשהייתי עצובה בביה"ח או בבית כשכאב לה, ללטף ולנשק אותי ולהבין שאני עצובה כי כואב לה, וגם עכשיו, כשהיא כל כך רחוקה, היא עדיין מצליחה בדמיון שלי להרגיע ולנחם אותי.