עומר ומיקה

לפני בדיוק שנתיים נאלצנו להיפרד ממיקה היפה שלנו.

אף אחד לא דמיין לעצמו שבזמן שסרטן אחד הביא לסיום חייה של הכלבה האהובה שלנו, סרטן אחר מתפתח במוחה של הילדה הקטנה והמופלאה שלנו.

למיקה ועומר היה קשר מיוחד.

כבר בימים שרק החלה לזחול היא תמיד חיפשה אותה.

לטפס עליה, למשמש אותה, לגעת בה.

ומיקה הייתה כמו בובה שרק אפשרה לעומר לעשות בה ככל העולה על רוחה.

עד האוכל שלה... כשעומר הייתה מאיצה את דרכה בזחילת פצוע אל עבר הגרגרים היבשים והחומים, מיקה מיד דאגה לתת לה נהימת אזהרה שעד כאן, זה שלה.

בלילות בהם עומר הייתה חולה ומשתעלת הרבה, מיקה הייתה מסתובבת בבית בחוסר שקט ומייללת.

היא לא עשתה את זה כשתומי היה חולה. או אני, או ניב.

רק עומר.

בבוקר יום ההולדת של ניב לפני שנתיים עומר חיבקה את מיקה באהבה וביקשה ממני לצלם אותה, ולמחרת בבוקר כבר הוזעקנו לקחת אותה לוטרינרית כדי להקל על סבלה.

מי ידע שאלו יהיו התמונות האחרונות שלהן יחד....

חודשים אחר כך עומר עוד הייתה אומרת בגעגועים "מיקה באדמה, מיקה מתה...".

הסרטן של מיקה התגלה בדצמבר 2021.

הוטרינריות אמרו לי שיש לה מקסימום חצי שנה לחיות...

היא החלימה בגבורה משני ניתוחים והחזיקה מעמד עוד 9 חודשים.

הסרטן של עומר אובחן באפריל 2023 ונתנו לנו השערה של כשנה שנתיים, אבל לא היה אף ניתוח אפשרי לביצוע, ואחרי חמישה חודשים קצרים מדיי היא נלקחה מאתנו.

שנה וחמישה ימים אחרי מיקה.

שתי הבנות הבלונדיניות, היפות, הדעתניות, מלאות האהבה, היו ואינן עוד.

הלוואי ובמקום אחר הן ממשיכות לדאוג זו לזו, לרוץ ולשמוח ולהיות בדיוק כפי שהיו תמיד כאן.