שישה חודשים

במחצית השנה שחלפה מאז שנלקחת מאתנו את הספקת לא לגדול בשנה, לא להחליף מידה בבגדים ובנעליים, לא לבקש שאתפור לך לפורים תחפושת של אלזה, לא להאריך את השיער, לא להכיר את אחותך הקטנה, לא לפחד ממלחמה, ויש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים להתרחש אבל את כבר לא תספיקי.

המילים שעולות לי לראש בכל פעם שאני חושבת עליך הן: אוף, לא פייר, לא הוגן.

כמו ילדה קטנה שלא מבינה למה לא מרשים לה לעשות משהו, התגובה הכי אוטומטית שלי נהייתה כזו.

החוסר שלך הפך את הנפש שלי לילדה אבודה.

השבוע תומי קיבל במתנה מההורים שלי ספר איורים מיוחד ומצחיק שהוא בחר בעצמו. הוא נקרא "לאט אבל בטוח".

כל איור מציג שבלול אחר בסיטואציה מסויימת עם איזשהו משפט, הרוב ביטויים או משחקי מילים.

יש שם הרבה מילים שקצת גדולות עליו.

עד כמה שהוא נבון, עבורי זה קצת מאתגר להסביר לו מונחים כמו "יצאתי מהארון" או "אנדרדוג". ואני מסבירה תמיד. מנגישה לו עד כמה שאפשר, ומשתדלת ללמד אותו על הדרך דברים חשובים.

חשבתי על זה שיש בספר הרבה מונחים "של גדולים".

ואז חשבתי על מילה אחרת שצריכה הייתה להיות של גדולים, אבל היא לא.

המילה למות, מוות, צריכה להיות רק של גדולים.

אבל הילדה הקטנה שלי פגשה בה פנים אל פנים, בלי לשמוע אותה בכלל, והילד הרגיש והחכם שלי פגש בה בעקבות אחותו והיא מלווה אותו יום ולילה, וזה כל כך לא הוגן. כל כך לא פייר. אוף.

ביום בו חזרנו הביתה מהמיון, כשעומר ביקשה שנלך לאכול פיצה וישבנו שם שתינו ברחוב, כשהכל סביבנו נשאר רגיל ורק אנחנו במין יקום אחר, החזקתי את הגרון החנוק וניסיתי לחשוב על כל הדברים הלא נעימים שיחסכו ממנה - מחזור, שברון לב, גיוס לצבא, מבחנים... ולחשוב על כל הטוב שהיא זוכה לו.

בסופו של דבר, הכאב על כל מה שהיא מפסידה הוא לא שלה, הוא שלי. ושל ניב. ושל תומי. ושל אגם.

הפספוס לראות אותה גדלה, משתנה, מתבגרת, מתנהלת בעולם בעצמה... כל פספוס כזה הוא חץ מהיר ללב שלי.

היא כבר לא מרגישה כאב או עצב בעוד שאני ממשיכה לכאוב עם כל יום שחולף, עם כל 27 בחודש, והמילים שכל פעם נגמרות לי מוצאות את הדרך לצאת ממני שוב, לאט אבל בטוח, ולהסביר את הגעגוע אליה.