שמונה חודשים

עומרולה שלי, שמונה חודשים חלפו מאז שהלכת מאיתנו.

שמונה חודשים, ואני עדיין לא מצליחה להבין איך יכול להיות שאת לא פה ומנסה להבין מתי תחזרי.

כשאת מופיעה בחלומות (המעטים מדיי) שלי בלילה, את עדיין חולה, ובחלום אני יודעת שהחזירו אותך כדי לטפל בך, ואני נחושה, כמו במציאות, לעשות הכל כדי להביא להחלמתך.

ואז החלום מתפוגג, ואני עצובה שזה היה רק חלום, ועדיין לא מבינה איך יכול להיות שאת כבר לא תשובי.

עם הזמן הרגש הולך ומתקהה.

הוא לא נחלש, הוא רק נעטף באינספור שכבות של הגנה כדי לאפשר לנו להמשיך להיות ולהתקיים.

ואז, בבת אחת, דווקא ברגעים הכי "בסדר", הכי "רגילים", הוא מתפרץ בכל הכוח.

אין לנו יותר בסדר, אין לנו רגיל.

השאלות האלו על "כמה ילדים" ישר מציתות אותו.

או תור שגרתי אצל רופא ששואל "משהו התחדש מאז הביקור האחרון?"

או מפגש אקראי עם מישהי שהכרתי פעם והיא לא יודעת, ששואלת את השאלות הבנאליות ביותר שיש לשאול אמא טרייה בפעם השלישית. ולא יודעת שאני אמא שכולה בפעם הראשונה.

או זו מהגינה שפגשה פעם את עומר ומחשבת בראש את הפרשי הגילאים ואומרת "אה יצא לך טוב!" ואין לה מושג כמה רע.

מ"בסדר" הגוף בן רגע יוצא משליטה.

דופק מוגבר שמתפשט לכל האיברים, ידיים רועדות, שפתיים מתכווצות, ואחריהן הדמעות.

ברגע אחד כל שכבות ההגנה היומיומיות שלי נמסות.

כשתהיתי מה אכתוב הפעם, כששוב טעיתי לחשוב שנגמרו לי כבר המילים, החלטתי לכתוב על איזו ילדה סטייליסטית עומר היתה.

נולדה לי כזו בת כמו שאני מעולם לא הייתי בעצמי.

היא אהבה צבעים לא רק בגואש. גם בבגדים ובתכשיטים, ובימיה האחרונים גם על הציפורניים.

כמעט בכל יום היא דאגה שנטפח לה את האצבעות ונחדש את הלק שקיבלה במתנה מסבתא ומדודה בר וגם מנגה החברה האהובה של אמא.

הייתה לה קופסה מלאה בקבוקונים צבעוניים ומנצנצים, עם ציורים של אנה ואלזה אהובות ליבה, ובכל יום היא בחרה אילו צבעים יקשטו הפעם את אצבעותיה, וביקשה (בתוקף רב) למרוח גם לי.

אני שכל חיי נמנעתי, שלא לומר נרתעתי, מלצבוע את ציפורניי, נאלצתי לאפשר לה לקשט אותן בשלל צבעי הקשת.

נתתי לה להינות מהצביעה וגם מהעשייה המשותפת, ומיהרתי להסיר את הצבעים ברגע שנרדמה.

כך ביום הבא כשחידשנו לה את הציפורניים שהתקלפו מהר מדיי (בשל חיטוט קל באף או סתם כי זה יעודו של לק לילדות), היא אמרה לי פחות או יותר במילים האלו: "אוי אמא נפל לך הלק, גם את צריכה", ואני נכנעתי שוב בלית ברירה לצבעים הללו.

מספר ימים אחרי לכתה של עומר החלטתי שמעתה והלאה הלק יקשט אותי תמיד ויזכיר לי אותה, והופתעתי לגלות שעם הזמן אפילו למדתי לאהוב את זה....

בימים בהם לתאריך יש משמעות מיוחדת לזכרונה אני מקשטת את עצמי בכחול, הצבע אותו ביקשה לשים לי בדרך כלל, וצבע עיניה המופלא שעדיין פוגש אותי בחלומות. ובימים אחרים צבעים קצת פחות נועזים, בכל זאת אני עוד לומדת להתרגל לרעיון...

ולמרות הבחירה להנציח אותה (גם) כך, הצבעוניות של עומר הייתה כל כך חזקה שאין באמת כל צורך בתזכורת חיצונית, היא לנצח תצבע את חיי בזיכרוני ולנצח אמשיך להתגעגע אליה ולחכות שתשוב לבקר אותי בחלומות כדי שאוכל להגיד לה שהתגעגעתי, שהיא כל כך יפה ושאני אוהבת אותה הכי בעולם.