תשעה חודשים

כמה סימלי.

תשעה חודשי הריון לעומת תשעה חודשים של אובדן.

ובעצם, סמליות אפשר למצוא בכל דבר...

מדהים איך גם המוח הרציונאלי ביותר יכול לגרום לנו להיאחז בדברים שהם רק בראשנו כששום דבר אחר מסביב לא מרגיש עוד רציונאלי.

הרגע ה"סמלי" שחקוק לי בזיכרון יותר מכל הוא רגע מאחד הימים בהם לקחתי את עומר לגן אחרי תקופת ההקרנות.

הגענו מוקדם למפגש בוקר עם הגננת, ישבתי יחד איתה בכיתה עם כל הילדים, ובזמן שברקע התנגנו שירים שמחים, העיניים שלי ננעלו על לוח שמות הילדים שהיה תלוי על הדלת.

שמות שנני הגננת הייתה מציגה לילדים בכל בוקר על מנת שילמדו לזהות את שמם ולסמן מי הגיע היום לגן ומי לא.

כך, תוך כדי השיר, בזמן שהילדים שקועים במפגש, מבטי ננעץ אל אותם שמות אהובים, וברגע אחד, בלי שום סיבה, נשר מהלוח שם אחד, אחד בלבד.

עומר נחמיאס

כשעומר נוצרה אני הרגשתי את קיומה עוד לפני שבדיקת ההריון איששה זאת.

בהתחלה זה היה עבורי מפחיד ומתסכל.

הריון לא מתוכנן שהתרחש בזמן הקמתו של עסק עצמאי.

אך מהרגע שהחלטנו שהיא כאן כדי להישאר נקשרתי אליה והתאהבתי בה עוד כשהייתה בתוכי.

אחרי תקופה לא פשוטה במהלכה הרגשתי בדידות בתוך העסק שכל כך חלמתי להקים, פתאום כבר לא הרגשתי לבד.

כשילד חדש מתווסף למשפחה אין ברירה אלא לחלק את הזמן הנתון בין הילדים. הזמן הוא משאב מוגבל, כל כך מוגבל.

כשעומר נולדה היינו בבית בסגר, ויכולתי להקדיש לתומי המון זמן.

כשהייתה ישנה הייתי יוצאת איתו לגינה או משחקת איתו בחדר. כשהוא היה הולך לישון הייתי מקריאה לו סיפור בעודי מחזיקה את עומר בזמן ההקראה.

כשהיינו משחקים יחד בחדר הייתי מניחה אותה ליידי - ואולי כך מה שעודד את הזחילה הראשונה שלה, בגיל שישה חודשים וארבעה ימים, היתה מכונית קטנטנה וזריזה של סופר מריו.

עכשיו אגם כאן, ותומי כבר יחסית גדול אבל מן הסתם עדיין זקוק ליחס וזמן איכות בעצמו.

ואולי אפילו יותר קשה לו להיות לבד היום, כי עד לפני 9 חודשים הוא תמיד היה עם עומר. באמבטיה, בסיפור לפני השינה, בנסיעות באוטו...

ואני מנסה להקדיש לו כל רגע אפשרי.

אם זה לשבת לידו בחדר האמבטיה ולשחק איתו או להמציא לו סיפורים בזמן שהוא מתקלח, או לדחות את זמן השינה עם עוד משחק ועוד סיפור... ואז לשיר לו שלוש פעמים במקום פעמיים... והתוספת הטרייה מהחודש האחרון - ליטופים בבטן ובגב רגע לפני שנפרדים.

יש כל כך הרבה דברים שהקדשתי לעומר בשנים האחרונות כי היא הייתה הקטנה והדורשנית והוא היה אח מבין, מקבל ותומך.

ופתאום המקום כולו שלו.

ואני חושבת על כך שבחלוקת הזמן הזו בין אגם לתומי כמעט ולא נותר לי זמן לחלק לעומר.

היא כבר לא כאן לדרוש את הקשב שלי. היא לא כאן להגיד לי (בחוצפה מתוקה שאין כדוגמתה) לא ללטף את תומי אלא רק אותה. היא לא כאן לבקש סיפור ראשונה. היא לא כאן להפריע לי בזמן שאני מקריאה לו כי היא רוצה את כל היחס לעצמה.

ואני מנסה כל הזמן לדמיין מה היא הייתה עושה ואיך היא הייתה משתלבת בחלוקת הזמנים הזו. וכמה זה לא הוגן כלפיה שאני לא נותנת לה מספיק זמן.

ואולי זה בגלל שזה פשוט קשה מדיי.

קשה להסתכל על התמונות שלה. כואב להתגעגע. כואב לחשוב על חסרונה.

עומרולה שלי, הזמן חולף לו מהר כל כך.

הקיץ כבר כאן. הים, הדובדבנים, הפטל והענבים שכל כך אהבת...

מסיבות סוף השנה כבר החלו... תומי מסיים את כיתה א' וכל הילדים חוגגים בבית הספר והגנים, ורק את מבין כל החברים התחלת את טרום טרום חובה אבל לעולם לא תסיימי.

הגעגועים אליך מתחזקים פתאום. ככה לפתע הימים הופכים כבדים יותר. יחד עם מזג האוויר החם שמכביד על הנשימה, גם חסרונך מציף יותר וחונק יותר.

לפני שבוע הסתובבתי עם אגם בין חנויות הרחוב.

היא הייתה עייפה ולא מאוד רגועה וניסיתי להרגיע אותה עם הרעשן האדום שהיא אוהבת, שהיה פעם שלך.

פתאום שמתי לב שהוא נעלם, וחזרתי מיד על עקבותיי לחפש אותו אך הוא כבר לא היה שם.

רגע אחד כן, שנייה אחר כך כבר לא.

אני מניחה שמישהו עבר שם (זה רחוב הומה עגלות) והחליט לאמץ אותו, אבל אני הרגשתי שאני נחנקת.

שלוש פעמים הילכתי הלוך ושוב בין החנויות בהן עצרתי, רק כמה חנויות בודדות, אך באף מקום הוא לא אותר.

בשלב מסוים העייפות של אגם, החום הלוהט והתסכול הגדול הביסו אותי ופשוט התחלתי לבכות באמצע הרחוב.

בגלל בובה.

בובה שאפילו לא היית קשורה אליה יותר מדיי... אבל משהו באובדן שלה החזיר אותי לרגע בו איבדתי אותך. בכיתי כל כך חזק, כמעט כמו באותו יום ארור שהלכת ממני לתמיד.

בובה חסרת חשיבות גרמה לי להרגיש כאילו אני מאבדת אותך שוב.

לסמלים יש חשיבות. גם אם הם מסמלים דברים שאף אחד אחר לא מבין.

הכאב של אובדן הבובה שכך מעט בינתיים, אבל הוא ללא ספק הופיע כדי להזכיר לי שלא משנה כמה זמן חולף, וכמה זמן יש באפשרותי להקדיש לך, יש בתוכי דלת קטנה שרוב הזמן נעולה, ולה אינספור מפתחות שונים שברגע אחד פותחים אותה וכל הדמעות שחשבתי שכבר התייבשו, מתפרצות מיד.

עוד זיכרון רחוק מדיי, על ימים יפים יותר של קיץ, הצחוק היפה והשובבות המופלאה שלך.