אלמה ועומר, שתי תינוקות קורונה מתוקות, נפגשו לראשונה בגינה קצת לפני גיל שנה, במהלך הסגר השלישי, וכשהוא הסתיים נפגשו שוב בגן אצטרובל, לעוד שנתיים וחצי של חברות שהלכה והתהדקה עם הזמן. אלמה כל כך אהבה להיות עם עומר, להיפגש איתה בגן ובשעות אחהצ, ללכת יחד לחוג של אורלי (בפעם הראשונה אחת האמהות שאלה אם הן תאומות), להתחפש יחד ולעשות מסיבת אורות בחושך בחדר של עומר, לנשנש עוגיות שוקולד (אבל גם תמרים ותפוחים אצלנו ותותים ואוכמניות בבית משפחת נחמיאס), לחלוק נדנדה בגינה, ללכת יד ביד, לשיר ולצחוק, וכמו כל חברות טובות גם לריב, ולצעוק, להתעקש ואפילו לטרוק דלתות.
עומר חלקה עם אלמה כל כך הרבה רגעים של שמחה וחיוך, ובכלל, איך אפשר היה שלא להתאהב בה, בילדה היפה, החייכנית והחברותית, שגם לי הייתה מושיטה יד בשמחה או מתיישבת עליי בחוג מוזיקה בשיא הטבעיות. פנטזנו יחד איך ימשיכו לגן עירייה ויגדלו יחד, ומי יכול היה לדמיין את הבשורה הנוראית ואת שעון החול שהתהפך פתאום. אני מודה על כל רגע ורגע שהן המשיכו לבלות יחד גם בחודשים האחרונים. על כל חיוך שעומר עוד חייכה אלינו, על כל משחק משותף שהן חלקו, על כל פטפוט שהן עוד פטפטו. על 3 שבועות נוספים שעוד היו להן יחד בגן עירייה, עוגן זו לזו בהתחלה החדשה. כמעט חצי שנה, ולא נתפס לי איך אלמה ממשיכה לגדול ועומר נשארה בת 3.5. לא נתפס לי איך ילדה פתאום איננה ואיך ממשיכים. נעה וניב, תעצומות הנפש שלכם, האהבה האינסופית וההתמסרות המלאה לעומר, פשוט מופת והשראה להורות. עומר תישאר בליבנו לנצח, גם אצל אלמה, שרואה את התמונות שלה וזוכרת את החברה האהובה הראשונה.
